ממש כמו פטריות אחרי הגשם, טרנד הסנדלים העצומים (=הצ'אנקיים) צץ בחיינו משל היה חפץ מעבר אינפנטילי בין השלוליות שעוד נותרו לבריזה הקיצית. כיאה לפוסט הראשון בבלוג, הרגשתי שזה יהיה חסר אחריות מצידי לפתוח בהשראותיי מפינטרסט או על הדרכים בהן אני עוצרת עצמי מקניות רגשיות, ובמקום זה להשמיע נחרת בוז קולנית כלפי כפכפי המדרס המוגזם, שעוד שנאתי מאז טוו עליהן שאנל את הקווילט המפורסם שלהם. חלאס, עד כאן, מספיק.

ניצני הטרנד נראו במחוזותינו כבר לפני שנתיים תחת שם הקוד המתוחכם "סנדלי סבא מגושמים" (מחמיא), מה שהביא חברות ובתי אופנה מכובדים כ-Vagabond וד"ר מרטינס לייצר גרסה משלהם לסנדלים השערורייתיים. וכך מבלי שהרגשנו, הפך אינסטגרם לתיכון נורת' שור, בו אם אינך נמנית על נועלי לבנת הבניין עם הסקוצ'ים – You can't sit with us.

ומדוע הם לא עובדים אתם שואלים? חרף העובדה כי אנו בחיפוש תמידי אחר הנעל המושלמת שתספק גם נוחות וגם יופי, משהו בלי ספק התפספס כאן. מסתבר שסנדלי הפלטפורמה מעוטרי הרצועות והסוגרים אינם התשובה לפריט המחמיא הזה שישבור לוק מעונב או מונוכרומטי. בדיוק להיפך, הם יוצרים מראה מגושם ולא חינני (גוצי אם תרצו), הם מנמיכים ובעיקר גורמים לנו להיראות כאילו חזרנו בזמן אל בנות הארבע שהיינו, מתהלכות אל ארגז החול בגן שושנה.

אתוודה על האמת המרה. סרתי אל חנות ה-story הקרובה לביתי כי רציתי להפריך את הטענה של עצמי, רציתי להאמין שאני טועה, שאני מבצעת כאן פעולת הכללה גסה של שעות על גבי שעות של גלילה חסרת משמעות באינסטגרם. בסניף שינקין החביב מצאתי שלל זוגות סנדלי Melissa שנראו כאילו יכלו לעבוד. וואו, כמה רציתי שהם יעבדו. אך לא, מבט אחד במראה גרם לי להבין שאין להם גאולה, פשוט לא.

ושלא תבינו לא נכון. אינני תוקפת את המראה הצ'אנקי בפני עצמו. לסניקרס או לאוקספורד יש יכולת מופלאה לשבור פרופורציה של לוק ולהעניק לו נפח ובעיקר אופי, אבל בכל הנוגע למראה חיצוני (לשם כך התכנסנו לא?), היכן שבירקנשטוק מצטיינים, הסנדלים הילדותיים נכשלים. אז מה כן? הקיץ מתקרב אלינו בצעדי ענק ואין סיבה להמשיך להיחנט בסניקרס מיוזעות – לפניכן שלושת הבחירות שלי לסנדלים נוחים ויפים, שישיגו את המראה הצ'אנקי המבוקש מבלי לאבד את הפאסון (גילוי נאות; את האחרונים רכשתי לא מזמן ב-story והם מושלמים כמו שהם נראים):