• 

• 

• 

זהו השלב בו אני מדלגת על ההקדמה בה אני מוכיחה ששחור כבר שנים לא צבע שמזוהה רק עם גותים, דיכאוניים או עם נערות צעירות שהתמכרו לפאנק אחרי ששמעו לראשונה את "אמריקן אידיוט". הרי למי מאיתנו אין שחור בארון? ואני לא מתכוונת לגופייה שחורה אחת ולזוג כפכפים כהים, אני מתכוונת לחצי ארון מלא בפריטים שחורים שסוגרים לנו כל לוק, אאוטפיט או הופעה, אך עדיין מוציאים מהסובבים את התגובות הבאות: "אבל את תמיד קונה שחור", "אולי תגווני באיזה צבע?", "זה נראה סתמי/פשוט מדי".

לכאורה, הצדק עם המלעיזים. שחור נתפס מאז ומתמיד כבחירה הקלה והמהירה בעולם הסטיילינג לסגירת מראה מוקפד, קלאסי, כזה שיילך עם הכל מבלי באמת להתאמץ. אבל האם זו הסיבה היחידה שבגללה אני לובשת לרוב שחור? ובכן, לא. אין דרך אחרת לומר את זה, שחור הוא פשוט הצבע האהוב עליי, ואת זה יעיד לכם כל שאלון באזפיד שמילאתי אי פעם.

כשחושבים על זה, שחור הוא בעצם צבע נורא מרגיע. בשל תכונותיו כבולע אור מקצועי הוא מעניק סילואט מחמיא לגוף ואין אופציה להיראות לא טוב בו, היא לא קיימת, פשוט אין, אגדה אורבנית, מזימה קונספירטיבית של האדומים והירוקים. ואם תורשה לי מעט פסיכולוגיה בשקל, הבחירה באאוטפיט שכולו שחור (מונוכרומטי) מעניקה בשנייה וייב סטייליסטי יותר, דווקא בשל ה"אומץ" ללבוש רק שחור. כמה מחוכם.

זה ממש אירוני לחשוב על שחור כצבע לאמיצים, הרי אין בסיסי ממנו. אבל מצד שני, התקופה בה אנו חיים היא כל כך פוסט-מודרנית וכיאוטית עד שנראה כי על כולם חלה החובה לעטות את כל פלטת הצבעים כדי להיחשב בעלי אישיות, ייחודיות וטעם אישי. ובכן, לאף אחד אין חובה לעשות או ללבוש שום דבר כדי להרגיש מקורי או טוב עם עצמו ולאף אחד אין זכות לדרוש מכם גיוון.

השורה התחתונה היא, שלפחות עבורי, הצבע השחור תמיד היה שם. הוא מעולם לא איכזב אותי, הוא גרם לי לבלוט בימים האלה שלא באמת היה לי זמן לחשוב על איך אני נראית, אבל גם באלה שהזדקקתי לפורמליות, קלילות או גלאם. שחור הוא הצבע שאיתו התחלתי את המסע לזיקוק הסטייל האישי שלי והוא הצבע שעזר לי להבין מהו ארון קפסולה טוב ומה זה באמת אומר "פריטים הכרחיים" (Essentials), כי שחור הוא הצבע היחיד שהוא נו-בריינר גמור אבל בו בעת הווינג-מן המושלם.

אז בין אם שחור הוא צבע שאיכשהו עדיין מאיים עליכן, או שגם אתן, כמוני, בתהליך יומיומי של דיוק הסטייל האישי, הכנתי רשימה אופציונלית לכל הפריטים השחורים שטוב מאוד להתחיל איתם ארון קוהרנטי, מובהק וכזה שנתון לאינסוף שילובים:

1. שמלה של OMA – אמנם לא מדובר בשמלה שחורה קטנה אבל היא כל כך יפה שלמי אכפת (229 במקום 790 ש"ח)
2. משקפי שמש PRADA לטרמינל X – לפעמים גם דיסטנס זה בייסיק (1,299 ש"ח)
3. טי-שירט של Massimo Dutti – הגביע הקדוש של כל פריט לבוש באשר הוא (139 ש"ח)
4. סנדלי עקב של Castro – אחרי שתרכשו אותן, אני לא חושבת שתזדקקו לזוג אחר (299 ש"ח)
5. תיק Mini Laurent של Toledano Studio – עד שהוא יהיה שלי אמשיך להלל אותו בכל הזדמנות (1,480 ש"ח)
6. בלייזר של Dé Rococo – היישר מקולקציית ה-Daddy של המותג התל אביבי, מגיע הפריט שאני הכי מזוהה איתו, זה שאקח איתי לאי בודד, זה שמשדרג כל לוק בקלות (690 ש"ח)
7. בגד ים שלם א-סימטרי של Whistles ל-ASOS – ביקיני או שלם, מה זה משנה, העיקר שיהיה שחור (395 ש"ח)
8. מכנסיים שחורים של Zara – על האורך אפשר להתווכח, אבל על נחיצות ממש ממש לא (169.90 ש"ח)

ערמות של מילים עוד עתידות להישפך בבלוג זה על "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים", התנ"ך האולטימטיבי (פרי עיטן של שלי גרוס ומיכל לוי-ארבל) לכל המחפשת מינימליזם אופנתי, כמו גם ארון מלא בשלוות נפש. אך פוסט זה יתמקד רק באחת מהמסקנות שגזרתי מהספר, שבאה לי דווקא לאחר הקריאה השלישית.

רק אז הבנתי שמלאכת ריקון הארון לא נועדה כדי לייצר מקום לבגדים נוספים או לתפוס גל על הטרנד האקולוגי בעודך לובשת חולצה אחת במשך שבוע (אלא אם כן את בקטע), אלא קודם כל ולפני הכל – לברר מי את. מי את בלעדי כל הפריטים המוזרים שאין לך מושג איך סיימו בארון שלך? כל חולצות הטי המקושקשות, המגפיים המחודדים, התיקים הלא שמישים או הצעיפים מהבד המציק? מה את באמת אוהבת ללבוש? על מה את באמת חורשת ואילו קניות את ממחזרת שוב ושוב?

אני יודעת שאומרים שעיניים הם החלון לנשמה ובלה בלה בלה אבל אם בא לכן לדעת על המתחולל במוחי העיפו מבט בבחירותיי האופנתיות באותו הבוקר. המסקנות שתסיקו יהיו מרחיקות לכת בהרבה ממה שצבע עיניי יגיד לכם. ערימת הבגדים בארונכן מתפקדת כמעין טבעת רגשות עם מנעד בלתי נגמר של שינויים ותחושות, והבחירות שאתן מבצעות הן כל כך מודעות גם כשלא התכוונתן.

זה אולי יפתיע אתכן, אך גם הבגדים שבחרנו לא ללבוש יותר לעולם מעידים על המתרחש בנו. כל הג'ינסים, השמלות, הסוודרים והעקבים שזרקנו או מסרנו ניצבים בצומת הדרכים של התפתחותנו כבני אדם והם מעין תמונת מראה של העבר שלנו, משקפים את העובדה שכעת אנחנו אנשים שונים, שגם מתלבשים אחרת.

וכך, במסע שלי לדעת את עצמי טוב יותר ולהבין אילו שינויים עברו עליי עם הזמן, נפרדתי לשלום מכל אותם פריטים שכבר לא מפיחים בי אושר (זהו הרפנס היחיד והאחרון שאעשה כאן למארי קונדו), או במילים פחות ניו-אייג'יות, כאלה שלא לבשתי כבר מעל לשנה ותופסים לי מקום בארון ובסל החרדות במידה שווה:

(דיסקליימר: הרשימה הבאה מתארת את העדפותיי שלי ואין בה בכדי להעיב על הבחירות האופנתיות שלכן)

סקיני ג'ינס

יש שיגידו שמכנסי הג'ינס החונקים סיימו את תפקידם כשהקורונה נכנסה לחיינו וייתרה משימוש את הפריט היחיד שאנו עובדות בשבילו יותר משהוא עובד בשבילנו. יש שיגידו שהוא מבצע קאמבק ממש בימים אלו (אין לי מושג למה, הרחובות הם ליטרלי סצנה ממקס הזועם). אבל אני עם סקיני סיימתי. מעבר להידחקות לשני צינורות צרים כאילו מדובר במשימה בנינג'ה ישראל, אני לא חושבת שהוא כבר תואם את הסטייל שלי, שנמצא בשלב האוברסייז כבר כמה שנים טובות.

נקודה נוספת שאולי תבהיר כמה הסקיני הם חדשות האתמול: חנות יד שנייה ותיקה בתל אביב סירבה לקבל ממני את שני זוגות הסקיני ג'ינס שמסרתי לה, והעבירה אותם היישר לתרומה. I rest my case.

מה אני לובשת במקום? ג'ינס גזרה ישרה ובגזרת mom, טרנינגים ומכנסי פשתן.

עקבים גבוהים

אני זוכרת בבירור את הימים בהם אמרתי לעצמי שכדי להיות יפה צריך לסבול. אני אפילו לא חייבת לחזור ממש אחורה בזמן, הפעם האחרונה הייתה לפני שלושה חודשים, עת יצאנו מאחד הסגרים והוזמנו לחתונה מצומצמת של בן דוד. היה שם דק מעץ וגם דשא והסטילטו שלי לא עמדו בזה. הברכיים דאבו, השלפוחיות צמחו ובכל הזמן הזה שאלתי את עצמי אם 9 סנטימטר באמת שווים את זה. התשובה היא כמובן שלא.

מה אני נועלת במקום? קאמבק הניינטיז שמברך אותנו בנוכחותו בשלוש השנים האחרונות הצעיד לקדמת הבמה את סנדלי העקב הנמוך (3-5 ס"מ, לא פחות ולא יותר), מה שגורם לנו להרגיש טוב יותר עם הבחירה בהליכה יציבה וללא נפילות.

טי-שירטס מקושקשות

מכירות את זה שאתן בחנות בגדים ולפתע נחה עיניכן על חולצת הטי-שירט המושלמת ובמבט נוסף אתן קולטות שכתוב עליה סלוגן לא שייך, איור מוגזם או מיקי מאוס עצום? הדיוק בטי-שירט נמצא דווקא בגזרה שלה, בבד, במרקם ובאופן שבו היא יושבת על הגוף ולא חלילה בפליטת צבע אקראית של מעצב קריאייטיבי משועמם (H&M איימ לוקינג אט יו). אני זוכרת בבירור את היום בו פילטרתי את כל הטי-שירטס המקושקשות מהארון מתוך תחושה שהן בכלל לא תורמות ללוק הכללי ואף הופכות אותו למעט צעקני. הרי כל המהות של ג'ינס וטי-שירט היא פאסון, חוסר מאמץ ונונשלנט ואני לא חושבת ש-J'aime Paris או Nirvana ישיגו את התוצאה המבוקשת.

מה אני לובשת במקום? בכל הקשור לטי-שירטס, מנעד הסובלנות שלי נע סביב דוגמאות מונוכרומטיות, גזרות, טקסטורות מעניינות, שרוולים וצווארונים. פשוט, אבל מתוחכם הרבה יותר.

משקפי שמש סטייטמנט

אני מודה, משהו ברעיון של אוסף משקפי שמש מכל צורה, סוג וצבע גורם לי להתקף חרדה קל. אחרי הכל, הבחירה שלי בארון מינימליסטי נועדה כדי שאתעכב ואחשוב כמה שפחות, ותחום האקססוריז מזמן לפתחו פספוסים רבים, לעיתים יותר מהאאוטפיט עצמו. כמובן שאני לא באה לבקר את מי שרואה במאה זוגות משקפי השמש שלה את הביטוי האופנתי האולטימטיבי, אבל בכל הקשור לאביזרים משלימים, אני לחלוטין בצד של הנעליים. על כן, בקטגוריה זו אני פחות מתמקדת בנראות המשקפיים ויותר בכמות, ומניסיון – זוג אחד איכותי וטוב יספיק לך בכל סיטואציה.

מה אני מרכיבה במקום? פחות במקום, יותר דובקת בזוג אחד בצבע שחור של המותג izipizi, וכשתשקע השמש מעליהן, קרוב לוודאי שאעבור לריי-באן.

*מכנסיים, חולצות וסנדלים – Zara

*משקפי שמש שחורים izipizi – סטורי, משקפי שמש מנומרים Ray-Ban – טרמינל X, משקפי שמש שקופים – asos