כמו הרבה דברים בחיים, גם אל הפינטרסט הגעתי מאוחר. משום מה הצליחה הרשת החברתית הזו לשמור על תדמית מאוד מבוגרת בעיניי, כזו שמלאה בתמונות מקרמה לבנות 70+, סרטוני DIY מיותרים ותסרוקות מוגזמות שאימא שלי שולחת לי לנסות. במשך השנים רשפתי סקפטיות כלפיה, זאת על אף העובדה כי הייתי אובססיבית לקסם הטמון בלוחות השראה.

התשוקה העזה שלי לקונספט המבוסס על ריכוז תחומי עניין על משטח נקי הולידה עשרות לוחות שעם ומחברות סקצ'ים שמולאו בגזירי מגזינים כווג וקוסמופוליטן, כשלידם נעוצים אינספור חתיכות בד, ציטוטים, איורים ורישומים שלי. אך האנטגוניזם שלי מפינטרסט לא שכח.

למרבה ההפתעה (או שלא כל כך) ההיכרות המחייבת הראשונה שלי עם פינטרסט נכפתה עליי כחלק מההכנות לחתונה שלי, וזה לא שהייתי יכולה להתנגד. תגידו לי אתן באיזה עוד מקום יכול אלגוריתם קסום לסדר בצורה מופתית שורה של תמונות השראה בלתי נגמרות, החל מהינומות, חופות מקושתות ונעלי כלה אם לא בפינטרסט?!

נכנעתי ופתחתי חשבון.

אני חושבת שהמילה 'התפכחות' תהיה אנדרסטייטמנט בבואי לתאר מה שנגלה לנגד עיני. זה הרגיש כמו שופינג ויזואלי לעיניים שלי, חוויה טוטאלית שמרכזת במקום אחד את כל מה שמדבר אליי, שמבינה אותי עד לרמת ההקלקה ולומדת ממני כמו שאני לומדת ממנה, פלטפורמה שלמה שנמצאת שם בכל פעם שאני זקוקה להשראה, בריחה ממחשבות מתרוצצות או לתחושה כאילו הגשמתי את כל החלומות שלי מבלי לשלם אף מחיר. היה בזה שחרור מבורך.

הנעיצה הראשונה שלי הייתה צילום של קיר חימר לבן וחלק עם קקטוס ירוק למרגלותיו, רק כי אהבתי את האסטטיקה, אך הדבר הוליד התמכרות לשפע הבלתי נדלה שהאפליקציה הציעה שהוליד בתורו שלוש קטגוריות מרכזיות אליהן מיינתי את כל מה שהפיך בי אושר רק מלהסתכל עליו (או שעורר בי קנאה עמוקה, טראגית ולא מחמיאה):

INTERIOR

לקטגוריה זו הכנסתי את כל תשוקותיי לעיצוב פנים ולאסטטיקה ביתית. שטיח פרסי על רצפת פרקט, ענף דקל באגרטל זכוכית, כיסאות ראטן חומים בדירה פריזאית מוארת באור טבעי, ספריות עמוסות אגרטלים, ספה ירוקה בסגנון בוהו שיק, חלל ניו יורקי מינימליסטי שהייתי שמחה שיהיה רשום על שמי בטאבו או מסדרון ארוך עם תקרה תקרה גבוהה כשתמונות מאטיס לאורכו.

STYLE

דמיינו בראשכן כל תמונה אפשרית של האחיות אולסן צועדות ברחובות ניו יורק עם מכנס אוברסייז, משקפי טייסים וקפה של סטראבקס. סיימתן? יופי, כי כבר הספקתי לנעוץ אותן בקטגוריה הזו. עוד תמונות נעיצות מאליהן: כל שוט של הסטייליסטית ג'ולי פליפס מקפצת ברחובות פריז מתצוגה אחת לאחרת, שוטים מול המראה של הבלוגריות ברית'אני באת'גייט וליאנדרה מדין-כהן. אה וגם מעצבת האופנה ג'נה לאיינס בפנים, אובייסלי. למי מכן שלא מכירה את השמות, קטגוריה זו מתאפיינת בעיקר בצילומי רחוב של אושיות אופנה כשהמשותף להן הוא כל מה שאני רוצה באאוטפיט טוב: שיהיה בייסיק, מינימליסטי, רצוי אוברסייז, שיכלול משקפי שמש שחורים, חולצה מכופתרת, חצאית סאטן או איזה ג'ינס טוב או אפילו אוברול מוצלח. אבל בעיקר בעיקר שיהיה מדויק.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

ART

מה תמצאו בקטגוריה זו: הרבה רותקו, מאטיס, הוקני ואילוסטרציות של רוזי מק'גינס. מה עוד? משיחות המכחול של מונה שהן רגיעון בפני עצמו, כתמי צבע אקראיים על קנבס או איורי אופנה מינימליסטים. מסקרן היה לראות כמה העדפותיי האומנותיות הן ההיפך המוחלט מהבחירות האופנתיות שלי שמתאפיינות בצבעים כהים ושקטים, בלי שילובים וההופעות עזות. איזה מזל שאנחנו אנשים מורכבים.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

מוזמנות לביקור בחשבון הפינטרסט שלי

ערמות של מילים עוד עתידות להישפך בבלוג זה על "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים", התנ"ך האולטימטיבי (פרי עיטן של שלי גרוס ומיכל לוי-ארבל) לכל המחפשת מינימליזם אופנתי, כמו גם ארון מלא בשלוות נפש. אך פוסט זה יתמקד רק באחת מהמסקנות שגזרתי מהספר, שבאה לי דווקא לאחר הקריאה השלישית.

רק אז הבנתי שמלאכת ריקון הארון לא נועדה כדי לייצר מקום לבגדים נוספים או לתפוס גל על הטרנד האקולוגי בעודך לובשת חולצה אחת במשך שבוע (אלא אם כן את בקטע), אלא קודם כל ולפני הכל – לברר מי את. מי את בלעדי כל הפריטים המוזרים שאין לך מושג איך סיימו בארון שלך? כל חולצות הטי המקושקשות, המגפיים המחודדים, התיקים הלא שמישים או הצעיפים מהבד המציק? מה את באמת אוהבת ללבוש? על מה את באמת חורשת ואילו קניות את ממחזרת שוב ושוב?

אני יודעת שאומרים שעיניים הם החלון לנשמה ובלה בלה בלה אבל אם בא לכן לדעת על המתחולל במוחי העיפו מבט בבחירותיי האופנתיות באותו הבוקר. המסקנות שתסיקו יהיו מרחיקות לכת בהרבה ממה שצבע עיניי יגיד לכם. ערימת הבגדים בארונכן מתפקדת כמעין טבעת רגשות עם מנעד בלתי נגמר של שינויים ותחושות, והבחירות שאתן מבצעות הן כל כך מודעות גם כשלא התכוונתן.

זה אולי יפתיע אתכן, אך גם הבגדים שבחרנו לא ללבוש יותר לעולם מעידים על המתרחש בנו. כל הג'ינסים, השמלות, הסוודרים והעקבים שזרקנו או מסרנו ניצבים בצומת הדרכים של התפתחותנו כבני אדם והם מעין תמונת מראה של העבר שלנו, משקפים את העובדה שכעת אנחנו אנשים שונים, שגם מתלבשים אחרת.

וכך, במסע שלי לדעת את עצמי טוב יותר ולהבין אילו שינויים עברו עליי עם הזמן, נפרדתי לשלום מכל אותם פריטים שכבר לא מפיחים בי אושר (זהו הרפנס היחיד והאחרון שאעשה כאן למארי קונדו), או במילים פחות ניו-אייג'יות, כאלה שלא לבשתי כבר מעל לשנה ותופסים לי מקום בארון ובסל החרדות במידה שווה:

(דיסקליימר: הרשימה הבאה מתארת את העדפותיי שלי ואין בה בכדי להעיב על הבחירות האופנתיות שלכן)

סקיני ג'ינס

יש שיגידו שמכנסי הג'ינס החונקים סיימו את תפקידם כשהקורונה נכנסה לחיינו וייתרה משימוש את הפריט היחיד שאנו עובדות בשבילו יותר משהוא עובד בשבילנו. יש שיגידו שהוא מבצע קאמבק ממש בימים אלו (אין לי מושג למה, הרחובות הם ליטרלי סצנה ממקס הזועם). אבל אני עם סקיני סיימתי. מעבר להידחקות לשני צינורות צרים כאילו מדובר במשימה בנינג'ה ישראל, אני לא חושבת שהוא כבר תואם את הסטייל שלי, שנמצא בשלב האוברסייז כבר כמה שנים טובות.

נקודה נוספת שאולי תבהיר כמה הסקיני הם חדשות האתמול: חנות יד שנייה ותיקה בתל אביב סירבה לקבל ממני את שני זוגות הסקיני ג'ינס שמסרתי לה, והעבירה אותם היישר לתרומה. I rest my case.

מה אני לובשת במקום? ג'ינס גזרה ישרה ובגזרת mom, טרנינגים ומכנסי פשתן.

עקבים גבוהים

אני זוכרת בבירור את הימים בהם אמרתי לעצמי שכדי להיות יפה צריך לסבול. אני אפילו לא חייבת לחזור ממש אחורה בזמן, הפעם האחרונה הייתה לפני שלושה חודשים, עת יצאנו מאחד הסגרים והוזמנו לחתונה מצומצמת של בן דוד. היה שם דק מעץ וגם דשא והסטילטו שלי לא עמדו בזה. הברכיים דאבו, השלפוחיות צמחו ובכל הזמן הזה שאלתי את עצמי אם 9 סנטימטר באמת שווים את זה. התשובה היא כמובן שלא.

מה אני נועלת במקום? קאמבק הניינטיז שמברך אותנו בנוכחותו בשלוש השנים האחרונות הצעיד לקדמת הבמה את סנדלי העקב הנמוך (3-5 ס"מ, לא פחות ולא יותר), מה שגורם לנו להרגיש טוב יותר עם הבחירה בהליכה יציבה וללא נפילות.

טי-שירטס מקושקשות

מכירות את זה שאתן בחנות בגדים ולפתע נחה עיניכן על חולצת הטי-שירט המושלמת ובמבט נוסף אתן קולטות שכתוב עליה סלוגן לא שייך, איור מוגזם או מיקי מאוס עצום? הדיוק בטי-שירט נמצא דווקא בגזרה שלה, בבד, במרקם ובאופן שבו היא יושבת על הגוף ולא חלילה בפליטת צבע אקראית של מעצב קריאייטיבי משועמם (H&M איימ לוקינג אט יו). אני זוכרת בבירור את היום בו פילטרתי את כל הטי-שירטס המקושקשות מהארון מתוך תחושה שהן בכלל לא תורמות ללוק הכללי ואף הופכות אותו למעט צעקני. הרי כל המהות של ג'ינס וטי-שירט היא פאסון, חוסר מאמץ ונונשלנט ואני לא חושבת ש-J'aime Paris או Nirvana ישיגו את התוצאה המבוקשת.

מה אני לובשת במקום? בכל הקשור לטי-שירטס, מנעד הסובלנות שלי נע סביב דוגמאות מונוכרומטיות, גזרות, טקסטורות מעניינות, שרוולים וצווארונים. פשוט, אבל מתוחכם הרבה יותר.

משקפי שמש סטייטמנט

אני מודה, משהו ברעיון של אוסף משקפי שמש מכל צורה, סוג וצבע גורם לי להתקף חרדה קל. אחרי הכל, הבחירה שלי בארון מינימליסטי נועדה כדי שאתעכב ואחשוב כמה שפחות, ותחום האקססוריז מזמן לפתחו פספוסים רבים, לעיתים יותר מהאאוטפיט עצמו. כמובן שאני לא באה לבקר את מי שרואה במאה זוגות משקפי השמש שלה את הביטוי האופנתי האולטימטיבי, אבל בכל הקשור לאביזרים משלימים, אני לחלוטין בצד של הנעליים. על כן, בקטגוריה זו אני פחות מתמקדת בנראות המשקפיים ויותר בכמות, ומניסיון – זוג אחד איכותי וטוב יספיק לך בכל סיטואציה.

מה אני מרכיבה במקום? פחות במקום, יותר דובקת בזוג אחד בצבע שחור של המותג izipizi, וכשתשקע השמש מעליהן, קרוב לוודאי שאעבור לריי-באן.

*מכנסיים, חולצות וסנדלים – Zara

*משקפי שמש שחורים izipizi – סטורי, משקפי שמש מנומרים Ray-Ban – טרמינל X, משקפי שמש שקופים – asos

• 

• 

• 

• 

• 

ווישליסט ורשימת קניות הם דברים שונים לחלוטין. אסביר:

רשימת קניות היא מסמך מחייב, מגילת העצמאות שלך, החוקה. עלייך לדבוק בה בעת מסע הקניות בכדי להימנע מרכישות אימפולסיביות. רשימת הקניות שלך היא, איך נאמר? חלון למציאות היומיומית שלך. מה את צריכה וזקוקה לו בימים אלה (שימי לב: צריכה – לא רוצה, כפי שהטיבו להגדיר זאת שלי גרוס ומיכל לוי ארבל בתנ"ך האישי שלי – "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים"). את רשימת הקניות מומלץ לרענן מפעם לפעם (אך לא באובססיביות, שוב – צריכה, לא רוצה) ולסמן וי מלא סיפוק בסיום הרכישה.

ווישליסט לעומת זאת, בשונה מרשימת הקניות הסדורה, היא רשימת משאלות כמוסות שלעיתים תחפוף לזו הראשונה ולעיתים לא. הווישליסט יכול ללוות אותך במשך שנים והוא יכיל פריטים שבכוונתך לרכוש בקרוב, בעתיד הרחוק וגם אף פעם, וזה לגמרי בסדר. אפשר לומר שרשימת המשאלות היא האחות הרעה, המפונקת וחסרת המודעות העצמית של רשימת הקניות, כזו שחולמת בגדול ולא מפחדת להוסיף למועדפים של פקטורי 54 טרנץ' של ברברי או תיק של ג'אקמוס, גם אם לעולם לא תעביר אותם לעגלה.

אז נכון, ייתכן והפריטים לעולם לא יהיו שלך, ייתכן והם עוד יישבו מאובקים לשנים רבות מעל דפי האינטרנט משום שתעדיפי להשקיע את הכסף בדברים אחרים, אך אין זה אומר שלווישליסט שלך לא הייתה משמעות. ראשית, הוא מספק השראה יומיומית – ייתכן ועם הזמן תמצאי פריט דומה במחיר זול יותר, שנית – מי יודע? אולי לאחר הנחה המחיר יהיה יותר סביר בעיניך, ושלישית (ואולי החשוב ביותר) – מחקרים מראים שהוספת פריט לווישליסט משחררת אנדורפינים המדמים תחושה קרובה מאוד לזו של רכישת הבגד עצמה. מדהים לא?

וכעת, עם הצגת הדיסקליימר שלעיל, לפניכן/ם הווישליסט שלי, המכיל פריטים שבכוונתי לרכוש בעתיד הקרוב, הרחוק וגם אף פעם לא, וזה לגמרי בסדר:

1. חולצת פסים ארוכה של ZARA – אל תיבהלו מהשרוולים! הקיץ אולי כבר מעבר לפינה אבל עד שיגיע החמסין צפויים לנו עוד ערבים רבים של רוח קרירה. אגב, היא מושלמת גם לימים האלה של עבודה במזגן.
2. תיק Mini Laurent של Toledano Studio – אימרו שלום לגביע הקדוש של תיקי היומיום, קודש הקודשים, זה שיסגור פינה לכל מאורע, מחתונה ועד בראנץ' עם חברות. בניגוד לקלאצ'ים הקטנטנים שדבר לא נכנס בהם חוץ מהאשראי ששברת עליהם, התיק שלעיל אינו רק יפייפה בצורה קיצונית, אלא גם Value For Money מושלם.
3. אוברול מידי בכחול נייבי של Mango – הפריט הזה שלא באמת צריך פירוט, אולי חוץ מזה שהוא מגיע גם בחאקי מדויק.
4. תרסיס לחות עם חומצה היאלורונית ושיבולת שועל שחורה של PIXI – את המותג הבריטי הכרתי בנסיעת עיתונאיות ללונדון והרגשתי שנפתח בפניי עולם טיפוח חדש וקסום. התרסיס אינו המוצר היחיד של PIXI שברשותי, אבל הוא לחלוטין הטוב שבהם וכזה שאני מחדשת כבר בפעם השלישית.
5. נעלי Mina Night של המותג הספרדי ABOUT ARIANA – האם נעלי הבלט המעוקבות הללו הן לא הדבר הכי יפה שהנחתי עליו את עיניי? התשובה היא כן. האם הן חייבות להיות שלי גם במחיר של אלפייה? ובכן, לא. מדוע הן ברשימה? כי הן כל כך יפות שהן כבר השראה.

ממש כמו פטריות אחרי הגשם, טרנד הסנדלים העצומים (=הצ'אנקיים) צץ בחיינו משל היה חפץ מעבר אינפנטילי בין השלוליות שעוד נותרו לבריזה הקיצית. כיאה לפוסט הראשון בבלוג, הרגשתי שזה יהיה חסר אחריות מצידי לפתוח בהשראותיי מפינטרסט או על הדרכים בהן אני עוצרת עצמי מקניות רגשיות, ובמקום זה להשמיע נחרת בוז קולנית כלפי כפכפי המדרס המוגזם, שעוד שנאתי מאז טוו עליהן שאנל את הקווילט המפורסם שלהם. חלאס, עד כאן, מספיק.

ניצני הטרנד נראו במחוזותינו כבר לפני שנתיים תחת שם הקוד המתוחכם "סנדלי סבא מגושמים" (מחמיא), מה שהביא חברות ובתי אופנה מכובדים כ-Vagabond וד"ר מרטינס לייצר גרסה משלהם לסנדלים השערורייתיים. וכך מבלי שהרגשנו, הפך אינסטגרם לתיכון נורת' שור, בו אם אינך נמנית על נועלי לבנת הבניין עם הסקוצ'ים – You can't sit with us.

ומדוע הם לא עובדים אתם שואלים? חרף העובדה כי אנו בחיפוש תמידי אחר הנעל המושלמת שתספק גם נוחות וגם יופי, משהו בלי ספק התפספס כאן. מסתבר שסנדלי הפלטפורמה מעוטרי הרצועות והסוגרים אינם התשובה לפריט המחמיא הזה שישבור לוק מעונב או מונוכרומטי. בדיוק להיפך, הם יוצרים מראה מגושם ולא חינני (גוצי אם תרצו), הם מנמיכים ובעיקר גורמים לנו להיראות כאילו חזרנו בזמן אל בנות הארבע שהיינו, מתהלכות אל ארגז החול בגן שושנה.

אתוודה על האמת המרה. סרתי אל חנות ה-story הקרובה לביתי כי רציתי להפריך את הטענה של עצמי, רציתי להאמין שאני טועה, שאני מבצעת כאן פעולת הכללה גסה של שעות על גבי שעות של גלילה חסרת משמעות באינסטגרם. בסניף שינקין החביב מצאתי שלל זוגות סנדלי Melissa שנראו כאילו יכלו לעבוד. וואו, כמה רציתי שהם יעבדו. אך לא, מבט אחד במראה גרם לי להבין שאין להם גאולה, פשוט לא.

ושלא תבינו לא נכון. אינני תוקפת את המראה הצ'אנקי בפני עצמו. לסניקרס או לאוקספורד יש יכולת מופלאה לשבור פרופורציה של לוק ולהעניק לו נפח ובעיקר אופי, אבל בכל הנוגע למראה חיצוני (לשם כך התכנסנו לא?), היכן שבירקנשטוק מצטיינים, הסנדלים הילדותיים נכשלים. אז מה כן? הקיץ מתקרב אלינו בצעדי ענק ואין סיבה להמשיך להיחנט בסניקרס מיוזעות – לפניכן שלושת הבחירות שלי לסנדלים נוחים ויפים, שישיגו את המראה הצ'אנקי המבוקש מבלי לאבד את הפאסון (גילוי נאות; את האחרונים רכשתי לא מזמן ב-story והם מושלמים כמו שהם נראים):